במהלך הקורס אסטרטגיות מתקדמות להוראה ולמידה עם ד"ר נוצר נטע בקשה ממנו לקחת מאמר ולתת משוב למאמר בחרתי את המאמר אוטונומיה בית-ספרית למען יעילות ושיפור: מקרה ישראל . לאור המאמר עלו לי את המחשבות האלו
אני חושבת שאוטונומיה בית ספרית מפחיתה את השחיקה בקרב מורים. מורים יכולים לתת מכישרונם, מאהבתם ומהדברים החזקים אצלם לילדים. כאשר אתה עושה משהו מעצמך הנתינה היא גדולה ומשמעותית יותר. זה בסדר גם שיהיו תוכניות קבועות אך הצד האישי טוב לכולם. שילוב זה מנצח לדעתי, נושא האוטונומיה של מערכת החינוך בישראל הוא נושא שיש לו השפעה מריבית על שיפור מערכת החינוך. כמורה אני רואה את היתרונות הרבים של בית הספר בניהול עצמי, יתרונות המאפשרים הפעלת שיקול דעת בקבלת החלטות של בית הספר. יחד עם זאת, יש צורך עדיין בפיקוח של גורמים ממשרד החינוך , בכל נושא תכניות עבודה בית ספריות, מתוך מטרה של בקרה והערכה.תיאוריה שעליה מיושם רעיון של ניהול עצמי היא תיאוריה מאתגרת ומועילה למערכת כולה. הבעייתיות היא שאין קשר בין תיאוריה לביצוע בשטח ,אחת הבעיות היא שלמנהלים אין את הידע והכשרה היקפית לבצע את התרגום הפדגוגי לעולם הכספי, לכן התקציב מדשדש אחרי התוכנית הבית ספרית או יותר גרוע שאין קשר ביניהם.קושי נוסף הוא שבתי ספר הפכו להיות "צינור" של קבלת הכספים. אין אוטונומיה כמעט בכלום. למנהלים יש הרבה אחריות ומינימום סמכות. כל יוזמה ויצירתיות חייבת אישור מהרשות. דבר נוסף הוא שכל רשות חתמה על המסמכים באופן פרטני. אם רשויות יכולות פרש את זה אחרת ז"א שהמסמכים הם עמומים. עובדה זו מובילה אותי למסקנה שלפני שמעמיקים ברפורמה יש לטפל בסוגיות אלה הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית.על אף ההתנגדויות הרבות למדיניות זו בעיקר מצידם של בעלי סמכויות וכוח ברשויות והקשיים בהטמעה של התוכנית במע' החינוך אם מבחינה תקציבית ואם מבחינת יישומה בפועל.
אני בעד המדיניות בגלל העובדה שמוקד הניהול וקבלת ההחלטות בבית-ספר בניהול עצמי בתחומים הפדגוגיים, הארגוניים והכספיים הוא פנימי, כך נותנים לנו- המורים בשטח מרחב פעולה גדול יותר וסמכויות רבות יותר, מעבר לכך דבר זה משקף את האמון במנהל ובצוות ומעלה את רמת המורל והמוטיבציה לפעול .בנוסף, תרבות הניהול שלו גמישה ומתאימה את עצמה למידע חדש ולשינויים פנימיים וחיצוניים בסביבתו הארגונית בזמן קצר וביעילות, כך שמצד אחד בית הספר תמיד יהיה בתנופה קדימה וידחוף את תלמידיו להישגים גבוהים ומצד שני ע"י דיווח שוטף בפני הרשויות המרכזיות לגבי המטרות שהציב לעצמו, לגבי האופן שבו הקצה את משאביו וקבע את סדר העדיפויות שלו, ולגבי התפוקות החינוכיות והחברתיות שלו, ישיגו את הביטחון והיציבות שלו בית הספר זקוק!!!
לטעמי, בית ספר לא צריך להיות אוטונומי לחלוטין. צריכה להתנהל תרבות אשר נעה בין תרבות ריכוזית לתרבות אוטונומית. ישנן החלטות שצריכות להינתן "מבית" ע"י המנהל וצוות הניהול כיון שאין מי שמכיר את הטריטוריה ואת נקודות התורפה והחוזק של בית הספר טוב יותר מצוות זה. ולעומת זאת, ישנן החלטות אשר צריכות להינתן "מלמעלה" ע"י גורמים חיצוניים (משרד החינוך) כמו: תוכנית הלימודים ושעות ההוראה בכל מקצוע על מנת ליצור אחידות (שפה משותפת) בין כלל בתי הספר בארץ.
אני חושבת שאוטונומיה בית ספרית מפחיתה את השחיקה בקרב מורים. מורים יכולים לתת מכישרונם, מאהבתם ומהדברים החזקים אצלם לילדים. כאשר אתה עושה משהו מעצמך הנתינה היא גדולה ומשמעותית יותר. זה בסדר גם שיהיו תוכניות קבועות אך הצד האישי טוב לכולם. שילוב זה מנצח לדעתי, נושא האוטונומיה של מערכת החינוך בישראל הוא נושא שיש לו השפעה מריבית על שיפור מערכת החינוך. כמורה אני רואה את היתרונות הרבים של בית הספר בניהול עצמי, יתרונות המאפשרים הפעלת שיקול דעת בקבלת החלטות של בית הספר. יחד עם זאת, יש צורך עדיין בפיקוח של גורמים ממשרד החינוך , בכל נושא תכניות עבודה בית ספריות, מתוך מטרה של בקרה והערכה.תיאוריה שעליה מיושם רעיון של ניהול עצמי היא תיאוריה מאתגרת ומועילה למערכת כולה. הבעייתיות היא שאין קשר בין תיאוריה לביצוע בשטח ,אחת הבעיות היא שלמנהלים אין את הידע והכשרה היקפית לבצע את התרגום הפדגוגי לעולם הכספי, לכן התקציב מדשדש אחרי התוכנית הבית ספרית או יותר גרוע שאין קשר ביניהם.קושי נוסף הוא שבתי ספר הפכו להיות "צינור" של קבלת הכספים. אין אוטונומיה כמעט בכלום. למנהלים יש הרבה אחריות ומינימום סמכות. כל יוזמה ויצירתיות חייבת אישור מהרשות. דבר נוסף הוא שכל רשות חתמה על המסמכים באופן פרטני. אם רשויות יכולות פרש את זה אחרת ז"א שהמסמכים הם עמומים. עובדה זו מובילה אותי למסקנה שלפני שמעמיקים ברפורמה יש לטפל בסוגיות אלה הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית.על אף ההתנגדויות הרבות למדיניות זו בעיקר מצידם של בעלי סמכויות וכוח ברשויות והקשיים בהטמעה של התוכנית במע' החינוך אם מבחינה תקציבית ואם מבחינת יישומה בפועל.
אני בעד המדיניות בגלל העובדה שמוקד הניהול וקבלת ההחלטות בבית-ספר בניהול עצמי בתחומים הפדגוגיים, הארגוניים והכספיים הוא פנימי, כך נותנים לנו- המורים בשטח מרחב פעולה גדול יותר וסמכויות רבות יותר, מעבר לכך דבר זה משקף את האמון במנהל ובצוות ומעלה את רמת המורל והמוטיבציה לפעול .בנוסף, תרבות הניהול שלו גמישה ומתאימה את עצמה למידע חדש ולשינויים פנימיים וחיצוניים בסביבתו הארגונית בזמן קצר וביעילות, כך שמצד אחד בית הספר תמיד יהיה בתנופה קדימה וידחוף את תלמידיו להישגים גבוהים ומצד שני ע"י דיווח שוטף בפני הרשויות המרכזיות לגבי המטרות שהציב לעצמו, לגבי האופן שבו הקצה את משאביו וקבע את סדר העדיפויות שלו, ולגבי התפוקות החינוכיות והחברתיות שלו, ישיגו את הביטחון והיציבות שלו בית הספר זקוק!!!
לטעמי, בית ספר לא צריך להיות אוטונומי לחלוטין. צריכה להתנהל תרבות אשר נעה בין תרבות ריכוזית לתרבות אוטונומית. ישנן החלטות שצריכות להינתן "מבית" ע"י המנהל וצוות הניהול כיון שאין מי שמכיר את הטריטוריה ואת נקודות התורפה והחוזק של בית הספר טוב יותר מצוות זה. ולעומת זאת, ישנן החלטות אשר צריכות להינתן "מלמעלה" ע"י גורמים חיצוניים (משרד החינוך) כמו: תוכנית הלימודים ושעות ההוראה בכל מקצוע על מנת ליצור אחידות (שפה משותפת) בין כלל בתי הספר בארץ.
לפעמים כן האוטונומיה הבית ספרית מפחיתה את השחיקה, אבל צריך לדעת שהשחיקה אצל המורה נגרמת ע"י הרבה סיבות שהסיבה העיקרית לדעתי היחס ההדדי בין המורה וההנהלה ובין המורה לצוות המורים. צריך לטפל ולרפא הבעיה הזו כך שנוכל כאנשי חינוך לתפקד בעבודתינו ותפחת השחיקה שלנו.
השבמחק